רגע אחד את בוחרת בננות צהובות כמו יום שמש , ובשנייה שלא הסתכלת הן עוברות מצהוב מלא ושלם לצהוב דהוי , נימים חומים משתלטים במהירות. את מעבירה אותן מקערת הפירות אל השיש במטבח , מתכננת להפוך אותן למילק שייק, אבל משימה רודפת משימה , יום אחד מיותר עובר והחשק עבר. ואז מגיעה המחשבה הזו לוותר, ולזרוק את הבננות לפח … ו – בום. לפני שהבנת מה קרה , סבתא שלך קופצת עלייך במטבח . זה לא רקוב זה דבש ! מי בכלל המציא את המשפט הזה ? איך זה שכולם מכירים אותו ומעווים את הפרצוף בחצי חיוך חצי בחילה ? מנגנון ה"לא לזרוק " הופעל. ברקע יהודה פוליקר מנגן את "ילד טוב משאיר צלחת ריקה " ולכי תתמודדי עכשיו עם עיניים של ילדים רעבים באפריקה .

היכולת שלנו להפריד רגשות אשם מאוכל , מסובכת בדיוק כמו הרשת שנטוותה כדי לחבר בין השניים האלה . ……
סליחה סבתא, אבל אני משחררת . באהבה והערכה למסורת .